החלטה בתיק רע"א 35340-12-12

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון), מיום 12.11.12, שדחה את בקשתה של המבקשת להגיש תצהיר משלים מטעמה (ת"א 18756/08).

רקע עובדתי

1.      מעיון בבקשה וצרופותיה עולה, כי לבית משפט קמא הוגשה על ידי המשיבים נגד המבקשת תביעה לסילוק יד ותביעה כספית. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, וטרם דיון ההוכחות, הגיעו להסדר פשרה חלקי שהתייחס לדירה (להלן: " הסכם הפשרה"). להסדר הפשרה ניתן  תוקף של פסק דין. השאלה שנותרה במחלוקת היא שאלת זכויותיה של המבקשת בחצר, שאלה שלא עלתה בכתבי הטענות.

2.      המבקשת הגישה בקשה להגיש תצהיר משלים מטעמה, אליה צירפה את התצהיר, שפירט טענותיה ביחס לזכויותיה בחצר. בבקשה טענה המבקשת, כי שאלת החצר לא הייתה אחת הפלוגתאות בכתבי הטענות, אלא היא תולדה של הסכם הפשרה, ולכן לא התייחסה לחצר בתצהיר עדותה הראשית, אשר, כאמור, הוגש קודם להסדר הפשרה. המשיבים התנגדו לבקשה, בעיקר מהטעם של שינוי חזית והימשכות ההליכים.

3.      בהחלטה מנומקת, דחה בית המשפט את בקשת המבקשת והורה על מחיקת התצהיר המשלים. שלושה נימוקים עמדו ביסוד החלטתו: האחד, שאין לתצהיר המשלים בסיס בהסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים; השני, שלא ניתן ביטוי לרצונה של המבקשת להגיש תצהיר משלים בדיון שנערך בתיק שבועות ספורים קודם לכן; השלישי, בשל כך שבמקרה זה אין מקום לגלות גמישות כלפי המבקשת, שעה שמדובר בעובדות שהיו בידיעתה במועד הגשת התצהיר המקורי, וכאשר בקשתה נובעת אך מתחושתה הסובייקטיבית, שעליה לשפר את תצהירה המקורי.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.      ביום 16.1.13 הוריתי למשיבים ליתן תשובתם לבקשה וזו הוגשה ביום 27.1.13.

עיקרי טענות הצדדים

5.      לטענת המבקשת, הגשת התצהיר בשלב זה של הדיון לא תכביד על ההליכים, אין בה כדי לגרום לעיוות דין למשיבים ויש בה כדי לעשות צדק בין הצדדים. עוד טוענת המבקשת, כי הגשת התצהיר בשלב זה היא פגם טכני בלבד, שהזכות החוקתית של אדם שיינתן לו יומו בבית המשפט גוברת עליו. כן נטען, כי בית המשפט דחה את בקשת המבקשת לערוך ביקור במקום, שהיה עשוי לייתר את הגשת התצהיר, ועל כן קיים חשש כי אם לא תותר הגשת התצהיר, ייפגעו זכויותיה.

6.      המשיבים טוענים, כי על פי סעיף 1(6) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: " הצו"), לא ניתן לתת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא, הנוגעת לאופן הגשת העדויות בתיק. כמו כן, נטען כי ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות הקשורות באופן ניהול התיק על ידי הערכאה הדיונית.

7.      לגופו של עניין טוענים המשיבים, כי מקרה זה אינו עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה להתרת הגשת ראיה שלא הובאה במועדה, וכי לא מדובר בראיה חדשה שהמבקשת לא ידעה על קיומה, אלא על תצהיר משלים, שבזמן אמת, עת הגישה כתב הגנה, לא טענה לזכויות בחצר, על אף שיכלה לעשות כן. בנסיבות אלו, כך נטען, המדובר בהרחבת חזית אסורה, שתגרום להימשכות ההליכים, שכן אם יותר לה להגיש תצהיר משלים, גם למשיבים תינתן הזכות לעשות כן. כמו כן, הדבר יוביל להגשת בקשה מצד המשיבים לבטל את פסק הדין החלקי, שהרי הסכמתם לחתום על הסכם הפשרה נבעה מתוך תמונה עובדתית שונה שעמדה לפניהם, והם אינם מוכנים להיחשף לסיכון שונה מזה שעמד לפניהם בעת החתימה על הסכם הפשרה.

8.      עוד טוענים המשיבים, כי דווקא מנימוקיה של המבקשת, לא ניתן להיעתר לבקשתה. זאת, מאחר שהיא טוענת שמעולם לא העלתה גרסה עובדתית אשר לחצר, ועל כן, לטענתם, אינה יכולה להעלות גרסה כזאת בשלב זה. המשיבים טוענים, כי בכוונתם לחקור את המבקשת, כיצד היא מפרשת את הדירה ככוללת את החצר, מתוך תצהירה המקורי ולא מתוך מקצה שיפורים אסור. 

דיון

9.         לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, לגופה, מבלי להידרש לטענה המקדמית של המשיבים כי על הבקשה חלה הוראת סעיף 1(6) לצו, שספק אם הינה חלה בנסיבות העניין. ואבהיר.

10.       בסעיף 3 להסכם הפשרה נאמר:

"א. הצדדים מסכימים ששווי השימוש בחצר הינו 170,000 ש"ח. זכאותה של הנתבעת לקבלת תשלום זה תידון בבית משפט נכבד זה. הכרעת בית המשפט או מועדה, לא תעכב את מועד הפינוי." (נספח 4 לתשובת המשיבים. ההדגשה שלי - א' פ').

11.       הנה כי כן, שאלת החצר היא השאלה היחידה שנותרה לדיון בבית משפט קמא, כפי שאף קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 3.6.12 (כב' השופט ר' שמיע, סגן נשיאה, המותב הקודם שדן בתיק): " הנני קובע את התיק להוכחות לגבי סוגיית החצר (זוהי הסוגיה היחידה שנותרה לדיון)". בהנחה שבכתבי הטענות ובתצהירים שהוגשו לא העלו הצדדים טענותיהם לגבי החצר, כפי טענת המבקשת, שנתמכת בתשובת המשיבים, לא ברור כיצד יוכל בית המשפט לדון בסוגיית החצר, מבלי שתעלה לפניו הגרסה העובדתית של הצדדים בסוגיה זו. יצוין, כי כתב ההגנה של המבקשת ותצהירי העדות הראשית שהגישו הצדדים לבית משפט קמא לא צורפו על ידי הצדדים לבקשת ולתשובה שלפניי (ולא ניתן היה לעיין בהם בנט המשפט כיוון שלא נסרקו, שכן המדובר בתיק ישן - א' פ').

12.       נכון אני להסכים עם קביעתו של בית משפט קמא, שהמבקשת הייתה צריכה להקדים ולהעלות את גרסתה העובדתית בנוגע לחצר מראשית ההליך, או במסגרת ההודעה על הסכם הפשרה, או לכל המאוחר בדיון שהתקיים שבועות ספורים בטרם הגישה את הבקשה להגשת תצהיר משלים. אולם מורת הרוח ממחדלה זה של המבקשת, שגרם להימשכות ההליך, ובכלל זה דחיית מועד דיון הוכחות עד להכרעה בבקשת רשות ערעור זו, יכולה לקבל ביטוי במסגרת פסיקת הוצאות בסיום ההליך.

13.       על יסוד האמור לעיל, הבקשה מתקבלת. התצהיר שהגישה המבקשת יקובל.